מטילדה (מטי) יולזרי
פסלת וציירת. נולדה בבולגריה ב־1934, עלתה לישראל ב־1948 וקבעה את ביתה ברמלה. עובדת באבן, בעץ, בברונזה וביציקות שיש — ומחפשת בכל חומר את מה שהוא כבר יודע להיות.
„אמנות היא קומוניקציה של רגש בין האמן למתבונן.” טולסטוי, 1915 · המשפט שמטי בחרה לפתוח בו
„היצירה מהווה גשר בין חוויתו של היוצר לבין חוויתו הדומה של הצופה. החומר הגלום בפסלים הוא נושא להתרגשות במדיומים רבים ושונים. לגלות את האבן והייחודי שבה, את העץ ומרקמתו, את יציקות השיש — מפסל לפסל נבנה פסיפס כהולדת מחודשת המלווה בהתרגשות רבה!”
מטי יולזרי, מתוך קטלוג תערוכת הפיסול „הגיגים בחומר”.
פורטרט מצולם · באדיבות אתי בן בסט
מבולגריה לרמלה
מטי נולדה בבולגריה ב־1934 ועלתה לישראל ב־1948 עם משפחתה. בגיל שלוש־עשרה חברה לקבוצת נוער שהגיעה עמה מבולגריה, והם הצטרפו יחד לקיבוץ עין גב. היא שהתה שם שלוש שנים, ולדבריה אלה היו שלוש השנים היפות בחייה.
בסוף 1950 נאלצה לעזוב את הקיבוץ כדי לעזור בפרנסת המשפחה. כך הגיעה לרמלה, ובה היא מתגוררת עד היום: כאן הקימה בית ומשפחה, וכאן בנתה עשייה חינוכית ויצירתית של ארבעים שנה.
התחילה כמטפלת במעון ויצ"ו הראשון בעיר, עברה קורס גננות מזורז, ולימדה בגנים הראשונים שנפתחו ברמלה. אחר כך למדה באוניברסיטה העברית והשלימה תארים ראשון ושני בחינוך ובתולדות האמנות. מתוך ארבעים שנותיה בחינוך, שבע־עשרה שנים ניהלה את מל"א, המרכז לאמנות לגיל הרך ברמלה. הפיסול לא בא במקום זה. הוא בא מתוך זה.
למדה ליד מי שעבד בחומר
ההכשרה של מטי לא הייתה קורס אחד. היא נבנתה לאורך שלושים שנה, בסטודיו של פסלים שעבדו מול החומר עצמו — נחום ענבר בעץ ובאבן, בלה קול ביציקות שיש ומלט, ראובן שארף באבן.
מהעבודה לצידם נשארה תפיסה אחת שחוזרת בכל עבודה שלה: לא לכפות על החומר צורה, אלא לשמור על האיכות המקורית שלו ולתת לה להוביל.
בחולדה, אצל שארף, היא עדיין מפסלת.
מה שכבר נמצא בפנים
לאבן יש כיוון. יש בה שכבות, ורידים וקווי שבר שלא רואים מבחוץ. העבודה של מטי היא לגלות אותם, לא להתגבר עליהם — „לגלות את האבן והייחודי שבה”, כלשונה.
באוניקס הפסים הצבעוניים עוברים דרך גוף הדמות ואי אפשר לשלוט בהם. בעץ זה המרקם והסיבים. ביציקות השיש והמלט התהליך הפוך לגמרי — קודם בונים, ורק אחר כך היציקה מקבעת.
כל חומר מלמד את אותו דבר בשפה אחרת: מתי להפסיק.
עדיין חוצבת
מסכת נשימה, אוזניות, משקפי מגן ומשחזת זווית. חציבה באבן היא עבודה פיזית, רועשת ומאובקת, והיא לא נעשית מרחוק.
מאז 2002 היא מפסלת בקיבוץ חולדה, בסטודיו של הפסל ראובן שארף. היא לא הפסיקה.
מגוש לפסל
שתי דרכים הפוכות: באבן מורידים עד שהדמות מתגלה, ובברונזה בונים ואז יוצקים. שתיהן נגמרות באותה שאלה — מתי להפסיק.
כשהציור מקבל נפח
לצד הפיסול יש ציור: שמן על בד, צבע מלא — תרנגולים, פרחים, דמויות ונופים. שם הצבע עושה את כל העבודה.
ובאמצע יש עבודה שמסרבת להחליט. בציור העץ הצבע נבנה כלפי חוץ, שכבה על שכבה, עד שהענפים בולטים מהבד ואפשר להעביר עליהם אצבע. לא בדיוק ציור, לא בדיוק פסל.